קל לשתף בהצלחות, לשמחתי יש מלא כאלה,
אבל הגיע הזמן לשתף גם בכישלון שלי – שאולי הוא גם שלכם.
***
יום אחד לפני כמה חודשים צלצל הנייד,
ועל הקו קיבלתי פנייה מארגון כלשהו לצורך כניסה להליך אסטרטגיה ומיתוג גדול.
ארגון רציני, הליך משמעותי ואפילו עם ערכים קרובים ללבי – מה עוד חסר?
כוכבית קטנה: מכל מקום ממנו תצאו לדרך לשם,
תצטרכו לנהוג לפחות שעתיים וחצי.
אני לא מתרגש מנסיעות, אבל רגע, תראו לאן זה התגלגל…
***
"תשמע, תגיע אלינו.
אנחנו צריכים שתגיע אלינו" אמרו לי. "זה חשוב".
היה נראה שאין מה לעשות.
"צריך להכיר. צריך שתכיר. מתחילים תהליך"
*טעות ראשונה*:
הסכמתי.
***
רגע,
אם כבר לנסוע, כדאי להיות רציני, לא?
ומכאן התגלגלה *הטעות השניה*:
הצעתי להציג מצגת שסוקרת את השוק כדי שיהיה בסיס רציני, מקצועי ואחיד לשיחה.
אמרו לי "תפאדל"!
אז ישבתי, הפעלתי צוות, אספתי מידע, אספו עבורי. עבדנו.
המצגת עמדה.
עוד כמה שעות הלכו.
נסעתי, נסעתי, נסעתי ונסעתי אליהם.
כן, שעתיים וחצי, חמש שעות בסך הכל.
הגעתי, הצגתי, הבאתי רפרנסים מישראל ומהעולם, מחקרים וסקירה כמו שצריך.
סיימתי לדבר.
אה,
שתיקה.
כאן הסתבר ש"מעניין מאוד, אבל" ו-"כרגע מה שאנחנו רוצים מאוד באוויר" ו-"צריך לראות איך נתגבר על" ו-"אין לזה עדיין מימון" ו-"בעוד שנה שנתיים" וגם "צריך לחשוב" ואפילו "ידענו כבר הכל" והיה כמובן את זה שישב כל הזמן וחפר בווצאפ כשאני דיברתי. במבט לאחור אני לא בטוח שהוא יודע מי דיבר ואיך הוא היה נראה.
חמש שעות נסיעה, מזכיר לכם.
נכנסתי לרכב.
בדרך חזרה היה לי המון זמן לחשוב מה היה שם בכלל.
***
אחרי כמה ימים שלחתי מייל לבקשת עדכון.
נחשו מה? לא קיבלתי תשובה.
***
פתאום, אחרי כמה שבועות, טלפון.
"יש מכרז, תבוא"
"תציג את מה שהראית לנו קודם"
זכרתי את הפעם הקודמת, אבל הפעם זה היה נשמע יותר רציני.
"מכרז" זה כבר סיפור אחר.
אז ברור שנסעתי. אלא שהפעם זה היה שלוש שעות לכל צד.
נו, מילא. אני מת על מכרזים.
אחרי שלוש שעות,
הגעתי.
שלושה אנשים ישבו שם.
100% מהם כבר ראו את מה שהצגתי בפעם הקודמת.
נתתי פייט.
תמיד אני משתדל לתת פייט.
רק שלא היה קרב.
***
בדרך חזרה היה לי המון זמן לחשוב מה היה שם בכלל.
אפילו לצלם את החלון.
***
אחת לחודש שלחתי מייל מנומס ומתעניין – וגם ווצאפ אחד.
מה קורה? יש חדש? יש זוכה?
***
אם תקשיבו טוב, אתם עדיין יכולים לשמוע את השתיקה מהמייל
***
אגב, אם הסיפור היה מסתיים עם עדכון בווצאפ או במייל אחרי יומיים שלושה, הכל היה יותר הגיוני אולי.
אבל כאמור, השתיקה.
***
90% לא, אבל מדי פעם זה קורה לי.
בצד השני מצליחים לייצר תחושה שזה חם, אתה-ורק-אתה-האיש-שלנו-למשימה, הכל ממריא ממש עכשיו ותבוא-דחוף-מתחילים-עוד-היום.
לפעמים זה רק לקפה על הדרך, לפעמים רק נסיעה של שעה ועוד נייר לכתוב ועוד הצעה – ולפעמים זה מקרה קיצוני כמו זה.
***
אז מה עושים?
חלק מהפגישות (גם הכרות) אני מתמחר. אני מתאמץ מאוד להביא ערך כבר מהרגע הראשון והסכום מתקזז אם ממשיכים. זה עובד נהדר ומקפיץ פי כמה את איכות הפגישות והלקוחות מרוצים.
חלק אחר מהפגישות מסיבות שונות אין מקום לתמחר, אבל אני עובד קשה כדי לסנן טרמפיסטים.
***
רגע לפני הסוף,
אם אתם בצד שלי, מחזק אתכם.
כנראה שזה יקרה מדי פעם, אבל אם תנסו להיות יותר ערניים מתי אתם הפכתם לארוחה, זה יקרה טיפה פחות.
ואם אתם בצד שמזמין מדי פעם אנשי מקצוע, הנה כמה כללים שכדאי שתפנימו. לא מסובך בכלל:
תקראו למקצוענים כשזה באמת רלוונטי,
בכל החלטה תעדכנו לאחר מכן,
ולפני הכל ואחרי הכל,
תהיו בני אדם.
אודות המחבר
השארת תגובה